כנס 2010:תמליל הכנס: אורי אמיתי
שימוש בטכנולוגיית ויקי בהוראת מדעי־הרוח - ד"ר אוֹרי אמיתי, היסטוריה כללית, אוניברסיטת חיפה
כשהתחלתי ללמד באוניברסיטת חיפה, בשנת הלימודים תשס"ד (סתיו 2003), קבלתי לידי את הקורס סדנא למיומנויות מחקר. בניגוד לשאר הקורס הניתנים במסגרת החוג להיסטוריא כללית, השאלה המרכזית בסדנא אינה "מה?", או "מדוע?" אלא "איך?". איך ללמוד היסטוריא? אחת השאלות הראשונות שהפנתה אלי הכיתה היתה, שלא במפתיע: האם אפשר להשתמש בויקיפדיה? התשובה שלי היתה לאו מוחלט. אין לדעת מי כתב בויקיפדיה מה, ומהיכן המידע, ובאופן כללי אי-אפשר לסמוך שם על שום דבר…
…נוּ כן, ברור שטעיתי. עד מהרה שׂמתי לב שגם אני משתמש הרבה בויקיפדיה, ושבעצם מדובר בכלי רב-תועלת, נצחון גדול של חכמת ההמון ושל עקרון השיתופיות. כמובן, יש ערכים ויש ערכים, ולעולם אין להתייחס לויקיפדיה כתחנה אחרונה במסע המחקר. אבל לא פעם גם אני משתמש בה כתחנה ראשונה, ומפיק תועלת רבה. מהר מאד התחוור לי שהעתיד של עולם המידע, לפחות בעתיד הנראה לעין, טמון במאגרי מידע מקוונים ומקושרים. מחובתי אפוא, כאקדמאי, לתרום למהפכה. מדוע לא ארתום את העבודה בכתה לשיפור ויקיפדיה?
כשהעליתי את הרעיון בפני תלמיד(ות)י בשתי הזדמנויות שונות, נתקלתי בתגובה לה לא ציפיתי. סטודנטיות וסטודנטים שכבר שלחו יד בעבר בעריכה בויקיפדיה, התלוננו על חוויות קשות שעברו שם. ערכים שבנו ועריכות שעשׂו נמחקו עם או בלי הסבר, וכשֶמָחוּ על כך נקלעו לקרבות מילוליים צורמים. רצה הגורל, ובמקביל לשני הנסיונות הללו, נקלעו גם אי-אילו מחברי למצבים דומים. בעיא. מצד אחד, ברורות לי האפשרויות הגדולות הגלומות במהלך. מצד שני, נראה לי בלתי-הגון לחייב את תלמיד(ות)י להצטרף לְמערכת, בה יש סיכוי גדול שיקלעו לקן-צרעות מילולי שכזה.
כך עברו עוד שנתיים-שלוש, עד שהבליחה ההכרה, שיש ויקי גם מחוץ לויקיפדיה. אצטרף לקידום המהפכה באמצעות אתר ויקי משל עצמי, ואחיל שם כללי תרבות דיון כרצוני. עם הרעיון הזה בראש התחלתי לרחרח ברחבי הקמפוס, והגעתי תוך זמן קצר לד"ר דני בן-צבי, ראש היחידה להוראה נתמכת מחשב באוניברסיטת חיפה, שהחל במהלך זהה כמה שנים לפני. תוך שבועיים, בסיוע נלהב של גב' שירי הגני, דוקטורנטית בחוג לחינוך, ושל מר אייל מאיר, עוזר המחקר שלי, היה לנו אתר משלנו. זה היה, כמסתבר, החלק הקל. עכשיו עמדה בפנינו משׂימה קשה בהרבה: להבין מה לעשׂות אתו.
בסופו של דבר נפלה החלטה למקד את הפעילות בסמינר שתוכנן להיות גולת הכותרת של סמסטר א, בנושׂא חביב עלי מאד – תולדות האמונה באל אחד: מונותאיזם (הקישור מוביל לדף הקורס הראשי). הכתה הוזהרה מראש לגבי המתרחש, ובכלל זה לגבי העובדה שהמהלך כולו נערך ונבדק כניסוי אקדמי (בכל זאת, ניסויים בבני-אדם). כללי המשׂחק נקבעו כדלהלן:
- דף הקורס באתר, והדפים שיוצאים ממנו, הוגדרו כסביבת הלימוד הרשמית.
- אחרי שבועיים של הקדמה, בהם דיברתי על מונותאיזם באופן כללי ועל ויקי באופן פרטי, התחלקה הכתה לצמדים, כשכל צמד קיבל אחריות לשבוע על אחד מתחומי הדיון, אותו הציג במפגש הראשון בשבוע (יום א). אני הרחבתי את הדיון במפגש השני (יום ג).
- כל צמד נדרש להעלות חומר בסיסי לדיון ביום ד בשבוע שלפני המצגת, כדי לאפשר לכתה זמן לעיין בחומר, לשאול שאלות ולהשׂיא תרומות. עם הזמן התברר שמהלך זה היה בעל חשיבות מכרעת בהתפתחות העניינים.
- לאחר סיבוב המצגות הראשון קבענו לערוך שׂיחה פתוחה, ללא הגדרת נושׂא מראש.
התחיל הסמסטר. ישר בהתחלה, נתקלנו בקיר המוכר לכל משתמש/ת ויקי טרי/ה – הממשק, המאד לא ידידותי. אמנם, נעזרנו בעורך העשיר שסיפקה הגרסא העברית, ועדיין, ההתקדמות היתה הססנית. כהערת אגב ארשה לעצמי לאמר, שאם חפצת חיים ויקי, עליה לפתח לעצמה ממשק ידידותי בהרבה, שיאפשר לעצב טקסט ברמה המזכירה מעבדי תמלילים נפוצים. אם לא תעשׂה כן, היא עלולה למצוא את עצמה מוחלפת על-ידי מתחרה צעירה ומתמסרת ממנה.
אבל מהר מאד החלו לצוץ גם נקודות אור. למשל, שׂמתי לב שרמת ההכנה לקראת השעורים עלתה באופן משמעותי. קודם כל – אצל הצוותים האחראים על המצגות. כידוע לכל מי שביל(ת)ה זמן בכתה אקדמית – מכל צד של השולחן – בקורסים המסתמכים על מצגות מהכתה יש לפעמים שעורים שהולכים מהר פחות מאחרים. לרוב יש לכך קשר לחוסר השקעה מסוים מצד מכינות/י המצגת. בשיטת העבודה החדשה, גם בשבועות בהם עלו מצגות פחות חזקות, עדיין היתה הזדמנות לשאר הכתה להגיב בסוף השבוע, ולכוון את הדיון למחוזות פוריים יותר. המבחן הראשון של עבודת צוות עבר בהצלחה.
ואז התחילו לקרות דברים מוזרים. למשל, פתאום הכתה התחילה להרחיב את רשימת הקריאה מיוזמתה החופשית. שני עשׂרים באקדמיא לימדו אותי שלרוב דוקא להיפך. אבל הנה, מסתבר שבהנתן התנאים הנכונים (כל אחד כפי יכלתו, כל אחת כפי צרכה), הגישה משתנה. נוצר רצון לשתף את הכתה בידע שנרכש בהקשר אחר, וקיימת הבמה לשיתוף כזה.
ואז הגיע הרגע שמתמצת בעיני את החוויה האקדמית, כשהתקיימה בי ממרתו של ר' חנינא: הרבה למדתי מרבותי ומחבירי יותר מרבותי ומתלמידי יותר מכולן (בבלי תענית ז א). קרה המקרה המשׂמח ביותר שיכול ליפול בחלקו/ה של מורה – לא רק שתלמידה התעקשה להוסיף חומר לדיון, היא גם הביאה אותי לשנות את דעתי בעמדה מחקרית, והביאה מראי-מקום כדי להוכיח את טענתה.
באותו רגע התברר לי מעבר לכל ספק – אנחנו בדרך הנכונה. אם בתוך שבועות קצרים מתחילת הניסוי הצלחנו לתרגם סמינריון רגיל לתאר ראשון לכלל סמינריון מחקר שיתופי, רק הדמיון מציב גבולות בפני מה שנוכל לעשׂות עוד בעתיד.
