כנס 2010:תמליל הכנס: ויקטור מאייר-שנברגר
הרצאת פתיחה: ויקטור מאייר־שנברגר, ראש המרכז לחקר מדיניות מידע וחדשנות באוניברסיטה הלאומית של סינגפור: Delete: On the Virtue of Forgetting in the Digital Age
ההרצאה מתורגמת מהשפה האנגלית בה נערכה
הערך של שכחה בעולם הדיגיטלי.
יש לנו כאן נושא מסובך מאוד שאיתו אנו מתמודדים וצריכים להפתח ולהחשף לרעיונות אחרים. במטפורה שאם נשתמש בה כדובר אם אני מתלבש יפה כמרצה, .. אבל זה מגן עלי מנקודות התורפה שיש לי... לכן אסיר את הג'קט שלי להדגים את נכונותי לחשיפה...
סטייסי שניידר היתה סטודנטית להוראה. ב-2006 היא השלימה את הלימודים לקבלת התעודה והרשיון, אולם אז נגוז חלומה כשהודיעו לה שלא תוכל להיות מורה. זאת למרות שעברה את כל הבחינות והשלימה את כל העבודות שלה כולל המעשית!
מדוע היא לא קיבלה את הרישיון?
כי ההתנהגות שלה לא היתה הולמת מורה.
וזה למה?
מצאו צילום בו היא מוצגת בתחפושת של פירטית ונראית שיכורה. את התמונה היא העלתה בעבר הרחוק שלה לאינטרנט. האוניברסיטה ראתה בכך עידוד לצריכת אלכוהול. גם כשהסירו את התמונה זה היה כבר מאוחר מדי כי המחשב לא שוכח, והיא נשמרה במנגנוני החיפוש.
זוכרים במקום לשכוח.
ב-2001 פלמטר, פסיכולוג מקנדה כתב מאמר לעיתון ובו הוא הזכיר שהוא השתמש בל.ס.ד פעם, לפני שנים רבות.
ב-2006 הוא רצה להכנס לארצות הברית ושלטונות ההגירה שגילו את זה מנעו ממנו להכנס. הוא מעולם לא הכחיש את הנטילה של הסם לפני שנים כה רבות, אבל גם כאן הזכרון לא נמחק.
אלה דוגמאות טרגיות. אילו לא היו מפרסמים את החומר באינטרנט לא היו מונעים מהם את היכולת להורות או להכנס למדינה, אבל ברגע שזה ברשת, אין שכחה.
האם אנו מודעים לכך שמידע נאסף עלינו? האם אתם יודעים שגוגל שמר את כל המידע ומחוזות החיפוש בעשר השנים הראשונות לקיומו לכל קישור שהקשתם עליו???
במשך אלפי שנים שכחה היתה פשוטה עבורנו. זכרון היה קשה. השכחה היתה קלה וטבעית.
אנשים היו מטבעם מתוכנתים ביולוגית לשכוח, שנים רבות, אלפי שנים ניסינו להעביר את הזכרון לילדינו וקיווינו שגם הם יוכלו לזכור. כך היו האתוסים הגדולים בעולם אבל הזכרון האנושי משתנה כשאנו מרכיבים מחדש את העבר שלנו.
ציור או פיסול היו דרכים לשימור וקיבוע העבר, ויצירה של זכרון מדוייק יותר, כמו הציורים במערות. גם כתב נוצר בידי רואה חשבון כדי לשמר זכרון חצוני. שפה של ציור וכתב, נועדו לשמש זכרון לאורך דורות. שכחה היא קלה וזה הוכחה שלנו הזכרון הוא האתגר.
אפילו סרטים ופטפון לא שינו את זה. שכחה היתה ברירת המחדל.
כך התמודדנו עם הזמן בעודף זכרון. אבל ככל שזה דוהה אנחנו , זה לא רלוונטי יותר להווה שלנו והתפל נשכח. העיקר נשמר.
אבל לא פתחנו את היכולת לשכוח במכוון. היום הדברים השתנו. גוגל זוכר הכל, אמזון זוכר, וגם מנגנונים להזמנת טיסות זוכרים הכל.
משכחה ביולוגית עברנו לזכרון לנצח.
יש 4 אלמנטים שיצרו זאת, מיחשוב, התקדמות בשיטות איחסון, נאמר שיכולת האחסון של שבב תוכפל כל כמה שנים, ורואים את הגרף זה הכפיל את עצמו הרבה. זה לא מספיק לאחסן. המשטרה במזרח גרמניה איחסנה מידע עצום ועובדות על מליון אזרחיה. וזה התבסס על תיקים עם מסמכים אבל היתה בעיה לאחזר את המידע. לפני 4 עושים לעומת היום, יש שיטת אינדוקס שהיתה יקרה היום זולה לעין ערוך וכל אחד יכול לפתוח ולראות את המידע. יש קלות גישה לרשת העולמית שתוך שניות ברגע שעולה מסמך אפילו בטעות זה מופץ בכל העולם. כמו המדריך להפעלת המטוס של נשיא ארצות הברית שעלה בטעות לרשת אבל זה היה מאוחר מדי....
זה מראה מצב שהזכרון הפך לברירת מחדל ולא השכחה.
הזכרון הדיגיטלי מציע אינסוף תועלות בהבטחה להשביח את החיים והופך אותנו לאלמותיים בזכרון שלנו.
אני מאמין במונחים של זמן ועוצמה.
זה יחסי אמנם, כמה מידע יכולה להיות בעצם כוח. ושליטה במידע יוצר ועובר מעל לפרטיות של האדם. לפני שנים הכנסיה הקתולית חלשה על מידע עצום שנתן לה כוח . היא בחרה איזה ספרים יכנסו לספריות שלהם. זה גרם לאנשים רבים לשתוק במקום לדבר. בנטון בתפיסה שלו על כלא שבו השומרים מפקחים במבנה וצופים באסירים בלי שהם יודעים מתי האח הגדול מתבונן בהם. זה יוצר איום מתמיד מצד המפקחים הבלתי נראים.
תפיסה זו של גוגל יוצרת מעין אח גדול כזה בית סוהר שצופה בכולם ואנשים חייבים לצנזר את עצמם כי לא יודעים איזה עין בוחנת את הדברים שנכתבים שם. היום הבעיה שלנו היא מעבר לכלא, כי כל מה שאנחנו אומרים ברשת, היא שהדברים ישמרו לתמיד שם. ... וזה יוצר בית ספר על זמני. לא כי אנו פוחדים איך אחרים עכשיו יקראו אותנו אלא בטווח הארוך איך יצפו בנו.
בעיה נוספת איך מתמודדים עם הזמן. עד כה לא היה לנו צורך במנגנונים הכרתיים.
דוגמא נוספת היא שני חברים שגרים במקומות שונים ומנסים להפגש מדי פעם. יום אחד אחד הודיע לחברתו במייל נרגש לקראת הפגישה הקרובה והציעה מקום לפגישה והזכיר איפה נפגשו בפעם הקודמת. אחרי הודעות רבות שהיא קיבלה ממנו והציצה בהם, ומצאה מייל ישן מאוד מלפני עשור שנים וסרקה את הטקסט והיה כתוב שהיא המומה לגלות שהוא רימה אותה.. וזה יצר חליפת מכתבים נזעמת ביניהם. היתה לה תחושה של בגידה, זה חלחל בתוכה כי לפני שנים רבות זה קרה והשלימה עם זה מזמן אבל הדברים התעוררו. וכרגע ראתה רק מולה את הבגידה ואיבדה את הבטחון שהיא רוצה בכלל לפגוש בו. למרות שראש אמר לה לעזוב. אותו מייל שהיה שמור עורר אצלה את הכעס.
הדברים האלה מקשים על היכולת שלנו להעריך דברים במציאות בזמן אמת. מרחק הזמן משנה התיחסות.
השכחה הטבעית בעבר הנטיה שלנו לשכוח מנעה את הדברים האלה אבל היום לא מרשים לנו לשכוח.
יש לנו מחקרים ספורים על אנשים, עם קושי בשכחה. אם תשאל את האשה בתמונה מה אכלה בבוקר או מה עשתה בתאריך מסויים היא תדע הכל לפרטים. במשך שלושים שנה. אבל בשבילה זה לא חסד אלא קללה. העבר רודף אותה.
בורחס כתב על אי היכולת להתיחס לתמונה הכללית, בלי שכחה אנשים מאבדים את מה שהופך אותנו לאנושיים שפועלים בהווה. חיים בעבר ולא בהווה.
זה גורם לנו בזכרון הדיגיטלי המושלם גורמים לאחרים להתפתח, קשה לסלוח בלי לשכוח.
הזכרון הזה המקיף הופכנו לחברה לא סולחת. אנחנו מתעלמים והופכים להיות תלויים בזכרון הדיגיטלי. יש לזה כוח לשנות את ההסטוריה. מה לעשות אם כך? יש תשובות שונות. או לפעול עם חוקים שיגנו על הפרטיות. נותנים לאנשים את הכלים ללחום על זכותם שזה משמר מצויין אבל יש לזה נקודות תורפה. כמו חקיקה באירופה אבל אנשים שלא עשו בזה שימוש. סביבת המידע הגדירה את המידע הפרטי. האכיפה של זה עלולה להיות יקרה מאוד. יש יתרונות לשיטה שאנשים לא צריכים לפעול ישירות לבית המשפט והיא גם מגנה בפני בעיות לא צפויות בעתיד כמו מה שקרה בהולנד.
מרשם התושבים שם כלל רישום מפורט על דת ומוצא. ברגע שהנאצים כבשו את הולנד השתמשו בזה כי לצוד יהודים הולנדים ולשלוח אותם למחנות ולכן יותר יהודים נרצחו בהולנד מאשר בפולין או צרפת.
אפילו פליטים יהודים היו בטוחים יותר בהולנד מאשר יהודים שנולדו שם בגלל הרישום הזה.
לפיכך יתכן שאיחסון מידע יהיה מועיל יותר מאז האסון במגדלי התאומים ראינו תגובת נגד שגורמת לאחסון יותר מידע. לפיכך צריך אולי לחשוב מעבר ליכולת החקיקה. אחת האפשרויות להתחמק מהטכנולוגיה, של לא לשלוח הכל לפייסבוק. אבל האם זה מציאותי? האם כך לא נמנע את הכלים השיתופיים שפיתחונו. התאמה כזו שבמשך הזמן נחיה ונלמד להתמודד בחברה שיש לה זכרון לגבי הכל. חברי הפסיכולוגים מטילים ספק באפשרות להנדס מחדש את מוחנו.. ולהתאימו ואומרים שיקח זמן רב להסתגל לחברה כזו.
בקהילת הויקיפדיה אתם חלוצים בזה, ביצירת איזון חדש בשליטה על ידע. ההשפעה של זה חודרת ועשויה להיות בעיצוב של אירופה, הטכנולוגיה הזו מאפשרת לאחרים לתת לכל אחד מה שהיה פעם ברשות הכנסיה. בהמצאת הכתב של גוטנברג איפשר לאנשים להנות ממה שהיה פעם רק ברשות הכנסיה.
יש 5 תגובות פתרונות למה שהצעתי:
שתיים מכוונות לטפל, אף אחד לא יכול לפתור את הבעיה של זמן ושליטה. בנוספת לצרוף של הכלים שי שלנו אני קורה לתחיית השכחה.
רק במידה, מועטה. רוצה לשנות את המניעים כך ששכחה תהיה יותר מצוייה. למשל מיקום אנשים או תאריכים שאנו מאחסנים, אם נישאל על מתי אנו רוצים שמידע זה ישאר ונבחר את תאריך פקיעת תוקף המידע.
זה לא אוטומטי כיום. לב ההצעה הזו לא מחיקה אוטומטית אלא בחירה אישית לגבי זה ותזכורת שוב ושוב שרוב המידע קשור להקשר ומצב וזמן נתון ומאבד את ערכו ככל שהזמן עובר.
כך נוכל ליצור קשר בין זכרון דיגיטלי לזמן.
יתכן שהבעייתי הוא עכשיו, ששכחה היא , קביעת תאריך פקיעת תוקף היא חדה כשהשכחה היא הדרגתית. זה הבדל.
שמידע פחות חשוב יהיה מחיק. אחת האפשרויות שמידע ישן יהיה קשה יותר להשגה. זכרון שם במוקד, כפי ששומרים בעלית הגג תמונות, אבל הם דורשות מאמץ למצוא אותם.השכחה במקרה זה היא ברירת המחדל ומאפשרות לנו להתרכז בהווה ולא בעבר. יתכן וזה הגורם שחסר לנו כדי להתמודד עם האתגר של שליטה בזמן שכרוכה בזכרון הדיגיטלי.השכחה היתה קשה לנו והזכרון קשה. בעידן הדיגטלי התהפכו היוצרות. היום הזכרון הדיגיטלי הוא ברירת המחדל והשכחה היא זו שנשכחת... אני מבקש מכם, לחזור לשכחה ולתת לה את התפקיד שנועדה לו. בוא נזכור לשכוח. אנא.
תודה.
